צעד שלישי במסע בשביל קליפות השקדים

התחקות אחר מקורותיו של החג והרצון להבין מה עומד מאחורי מנהגיו של החג וחוגגיו מחזיר אותנו לשוב למכתבו של סלומון-

ולכך שאנשי דורו שהגיעו מהגולה ליישוב ארץ ישראל,באו מבתים שבהם שמרו על מורשת חג הט"ו בשבט בגלות-כפי שהתבטא בסעודה שבה אכלו מפירות ארץ ישראל ודיברו בשבחם-ואילו נטיעת העצים נשמרה לאדמת ארץ ישראל והיתה מאין תזכורת כואבת לעובדה שיש רק אדמה אחת עליה נוטעים באמת את העצים והיא אדמת ארץ ישראל.למנהג זה שורשים שמתחילים בימי המשנה,ועליו נוספו משמעויות שונות ומנהגים שונים עם השנים.

המקור למנהג לציין את ט"ו בשבט כראש השנה לאילן הוא במשנה משום שהיו צריכים מועד מסוים כדי לקבוע הלכה בענין דיני מעשרות משום שחל איסור לתרום מעשר מפרי שנה אחת לשנה אחריה או לקודמתה מפרי שהתחיל לגדול בשנה העוקבת.לכן היה צריך לקבוע מתי מתחילה שנה חדשה לחנטת האילנות. גם הרמב"ם הזכיר תאריך זה כתאריך לענין תרומות ומעשרות בלבד "אין תורמין מפירות שנה זו על פירות.שנה שעברה,ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו..."ואם תרם,אינה תרומה".[i]

אולם תקנה זו לא באה לעולם משום מקום אלא כנראה מתוך התבוננות מעמיקה בטבע חיי העצים שבתקופה הזו הקרקע כבר רוויה במימי גשמי החורף,זמן לשורשים להתחיל להתעורר ולקלוט מיים וכבר עולה השרף באילן,ומתחילה התעוררות הניצנים והפקעים של העלים והפרי בהתעוררות לשנה הבאה.

אולם אין ספק שהאמונה העממית ראתה ביום החמישה עשר בשבט לא רק תהליך הלכתי לענין מעשרות אלא גם יום הדין לאילנות.

גם לאחר כיבוש הארץ על ידי הערבים, כשנותרו בה כפרים יהודיים בודדים,היו חוגגים יום זה וראו בו יום הדין לאילנות והתפללו בו תפילות מיוחדות שביום זה ישלח ברכה בפירות האילן.

כיבוש הארץ בידי הצלבנים ובעקבותיו פיזור היהודים בגולה גרם לאבדן המסורת וכתביה אולם גם בפזורות השתמרו מנהגים בודדים שקשורים בחג וביום זה לצד מניעה של תעניות,התהווה מנהג של אכילת פירות בקרב יהודי אשכנז.

בעקבות זאת פעל הרב בנימין הלוי וסידר תיקון מיוחד לחג זה שבו נערכה סעודה ובה אכלו כ-30 מפירות ארץ ישראל ואמירת ברכות ותפילות על כל פרי ופרי ולימודי פסוקים מהתורה מהנביאים ומהכתובים,מן המשנה ומן הזוהר שבהם נאמרו דברים  שבהם יש מעניני העץ ופריו ועניני גאולה

המנהג והסדר בו נערכו הדברים התפשטו בקרב קהילות יהודיות בתפוצות ובשלב מסוים קובצו ההלכות שעוסקות בט"ו בשבט מספרו של הלוי לכדי ספר שקרוי "פרי עץ הדר" ששימש בקהילות היהודיות בגולה כספר המנהגים לגבי חג הט"ו בשבט .סדר הסעודה היה שונה מעט בין קהילה ולקהילה ובין מקום למקום באותה קהילה אך המנהג לחוג את יום הט"ו בשבט לפי עקרונותיו של ספר זה,נשמרו כך במשך מאות שנים בגולה ועימו הגיעו גם סלומון ומרעיו לאדמות יסוד המעלה,והפעם,בט"ו בשבט 1884 יכלו גם לטעת עצים ולצרף מנהג חשוב זה לסעודת החג.

כאן נקשר כבר מנהג נטיעת העצים לחג והמקור לכך הוא ביחס המיוחד שיש למתישבים בארץ ישראל לעצים.ליחס זה יש סימוכין רבים בהלכות שנקבעו בתורה עצמה והפרשנויות שניתנו להם מוסיפות תוקף הלכתי דתי למה שקרוב לודאי מהווה חלק בלתי ניפרד בנפשו של מי שעוסק בגידול עצים.נפרט מעט בנושאים אלו:

הקשר בין האלוהים לאדם ולעץ מלווה במשמעויות רבות וכנראה לא סתם הביא האלוהים לאדם את העצים ביום השלישי לבריאה,לפני בעלי החיים.האדם משתמש בעץ להזנה,להיות לו צל במדבר וחוסם בשורשיו את האדמה מסחף,ובסופו של דבר משמש גם כעץ לבנין ולהסקה.כל-כך הרבה טובות יש לאדם מהעץ שיש לשמרו.[ii]

החקלאי והמטפל בעצים יכול לגרוס כי בשל העבודה הרבה הכרוכה בגידול העץ,ההגנה עליו מפני מזיקים ומחלות והשקעת הזמן הניכרת בכך,עד כדי מספר שנות עבודה עד שניתן בכלל להנות מהפרי וגם לאחר מכן רק הם מחייבים מחשבה גדולה על כל עץ שניטע.

במקביל הגובה הניכר שעצים מגיעים אליו,וכן הגיל המופלג שהם יכולים להגיע אליו אם שומרים על העץ,מחייבים יחס מיוחד משום שכך נשמר העץ שניטע לדורות.

---

[i] יערי

[ii] הרב גורן