מסורת חגיגת הט"ו בשבת והאיסור לכרות עצים ולפגוע בהם-דיון במקורות

מסורת חגיגת הט"ו בשבת והאיסור לכרות עצים ולפגוע בהם-דיון במקורות

תאריך הט"ו בשבט נבחר כזמן לראש השנה לאילנות-כשנידרשו לקבוע בענין דיני מעשרות.זאת משום שחל איסור לתרום מעשר מפרי שנה אחת לשנה אחריה או לקודמתה מפרי שהתחיל לגדול בשנה העוקבת.לכן היה צריך לקבוע מתי מתחילה שנה חדשה לחנטת האילנות.

המועד נקבע לזמן בו מבחינים בהתעוררות העצים-השרף מתחיל לעלות בענפיהם,רוב הגשמים כבר ירדו,חלפה עברה שנת החורף,זמן להתעוררות להתחדשות

גם הרמב"ם הזכיר תאריך זה כתאריך לענין תרומות ומעשרות בלבד -"אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה,ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו... ואם תרם,אינה תרומה"
אולם אין ספק שהאמונה העממית ראתה ביום החמישה עשר בשבט לא רק תהליך הלכתי לענין מעשרות אלא גם יום הדין לאילנות.גם לאחר כיבוש הארץ על ידי הערבים, כשנותרו בה כפרים יהודיים בודדים,היו חוגגים יום זה וראו בו יום הדין לאילנות והתפללו בו תפילות מיוחדות שביום זה ישלח הקב"ה ברכה בפירות האילן.המחבר מספר על תפילות מיוחדות שנישתמרו יש הסבורים שפיוטים אלו לקוחים מתוך ספרות מדרשית שחוברה במיוחד לט"ו בשבט שלא נשתמרה מאותה תקופה.
כיבוש הארץ בידי הצלבנים ופיזור היהודים בגולה גרם לאבדן המסורת וכתביה אולם גם בזמן הזה-בארץ ובפזורותיה השתמרו מנהגים בודדים שקשורים בחג.
וביום זה לצד מניעה של תעניות,התהווה מנהג של אכילת  פירות בקרב יהודי אשכנז.

קיום מצוות הנטיעה התחיל בעקבות היחס לנטיעת עצים בארץ ישראל .

אברהם למשל ניזכר בבראשית  במעשה נטיעת האשל בנגב,שהיה מעשה סמלי,למרות היותו של האשל עץ סרק, כסממן של קניית זכות על האדמה,הכנסת חיים בלב הנגב הצחיח וכן קביעת מקום קדושה גם יחד.

בשלב מאוחר יותר,שהצטוו בני ישראל בכניסתם לארץ לטעת בה עצים ומצווה זו היתה בסיסית וחשובה .היא סימלה לבני העם את הקשר  בין האדמה להוצאת קיומם.

לכן נאמר "כי תבואו אל הארץ ונטעתם"
כדברי משה ופרשו זאת בכך שהעם שהיה כל הדרך במדבר מורגל בניסים שסייעו לו לשרוד במדבר, חייב להתרגל ולהעריך את עבודת ישוב הארץ על ידי נטיעת עצים ועבודת אדמה.

בימי שגרה בישוב הארץ, הצורך לשמור על האילנות ולמנוע פגיעה בהם היה צורך משקי כלכלי-

משום שעץ נושא את פריו לאחר זמן מספר שנים וכל זמן חייו נידון לנזקים מידי מזיקים ומחלות-חייב להיות נשמר לשנים רבות כדי לשמש את האדם.מה גם שמנהגי הצבא של הנכריים היו דווקא להרוס להחריב את איזורי הכיבוש שלהם ולכן הועמדו המקומיים בסכנת רעב בשל היעדר מזון.

לכך נוסף איום מכיוון אחר-רועי הצאן שפיתחו ענף זה כדי להשתמש בצמר או בבשר הצאן שלהם.מאחר והסחר במוצרים אלו גדל באותה עת,והצאן ניצל את העצים כמקור הזנה,תוך כדי השחתה שלהם-היה צורך להגן על העצים מפני רעיית יתר.

לגבי שימוש בצמחי נוי לא ברור מהמקורות כמה השתמשו בהם בחיי היומיום של הציבור הרחב באותם ימים אלא רק ידוע שבבתי העשירים ואצולת העם היו גדלים צמחים לא ברור
בימי מלחמה –

מכיוון שחיי השגרה בארץ לוו תדירות במלחמות,ניתנה התיחסות מיוחדת להתיחסות לעץ בזמן כזה שבו בעוד בעלי החיים ובני האדם יכולים להמלט ,הרי שהעצים אינם יכולים להמלט ועל האדם להתיחס אליהם בחלק מהבריאה-ולהמנע מלפגוע בעצים בכוונה.מטרה זו מוסברת  בכך שאופי החיים של החייל שבעת מלחמה  מטבעו ,הינו זמן של פעולות כיבוש, הרס וגזל,חייבו הוראות מיוחדות- ביחס לעצים לכן הזהירה התורה לחוס על המטע והצומח ולראותם כהתגלמות הכוח המקודש עלי אדמות.

כאן מוצגת דילמה ביחס לשימוש בעצים-מכיוון שמצד אחד הם היוו חומר גלם ראשון במעלה לכלי מלחמה ולשיטותיה באותה עת ומצד שני בשוך המלחמה עדיין חייב האדם את העצים כדי להשתמש בפרי  להזנה.לכן הבחינו במפורש במקרא בין עצי סרק,אשר בהם מותר לפגוע ולהשתמש בשעת מלחמה-"רק עץ אשר, תדע כי לא עץ מאכל הוא,אותו תשחית וכרת ובנית מצור על העיר אשר היא עושה עימך מלחמה עד רדתה".בטוי זה כולל התיחסות מיוחדת לעצים בעת מצור,בדומה ליחס המיוחד שניתן לאויב במצב כזה:

"כי תצור על עיר ימים רבים לתפשה,לא תשחית את עצה,לנדח עליו גרזן,כי ממנו תאכל וממנו לא תכרת,כי האדם עץ השדה לבוא מפנייך במצור " (דברים כ י"ט),ופרשו פסוק זה בכך שהצבא שהונחה לשמור על פתח מילוט לאוכלוסיה הנצורה כדי שיוכלו להמלט על נפשם ולהנפץ לכל רוח,הונחה גם שלא לפגוע בעצים,אלא לדאוג שישרדו את המצור- מאותן סיבות שציינו קודם,ועל אחת כמה וכמה –העץ אינו יכול להמלט על נפשו מידי הכובשים-אלא חייב לשרוד את המצור ואת הכיבוש שהוא נותר במקומו.

ומה קורה אם מחליט מישהו להתעלם מצווי האל- או כפי שאמר רבי אליעזר

"בשעה שכורתין עץ האילן שעושה פרי קולו הולך מגוף.העולם ועד סופו ואין הקול נשמע" –הווה אומר-

אמנם העץ לא יכול לספר במילים את שארע- אבל מי שצריך לשמוע ,הקב"ה,שומע,בכל מקום שזה קורה.