מסורת חגיגת הט"ו בשבת והאיסור לכרות עצים ולפגוע בהם-דיון במקורות

מסורת חגיגת הט"ו בשבת והאיסור לכרות עצים ולפגוע בהם-דיון במקורות

תאריך הט"ו בשבט נבחר כזמן לראש השנה לאילנות-כשנידרשו לקבוע בענין דיני מעשרות.זאת משום שחל איסור לתרום מעשר מפרי שנה אחת לשנה אחריה או לקודמתה מפרי שהתחיל לגדול בשנה העוקבת.לכן היה צריך לקבוע מתי מתחילה שנה חדשה לחנטת האילנות.

המועד נקבע לזמן בו מבחינים בהתעוררות העצים-השרף מתחיל לעלות בענפיהם,רוב הגשמים כבר ירדו,חלפה עברה שנת החורף,זמן להתעוררות להתחדשות

גם הרמב"ם הזכיר תאריך זה כתאריך לענין תרומות ומעשרות בלבד -"אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה,ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו... ואם תרם,אינה תרומה"
אולם אין ספק שהאמונה העממית ראתה ביום החמישה עשר בשבט לא רק תהליך הלכתי לענין מעשרות אלא גם יום הדין לאילנות.גם לאחר כיבוש הארץ על ידי הערבים, כשנותרו בה כפרים יהודיים בודדים,היו חוגגים יום זה וראו בו יום הדין לאילנות והתפללו בו תפילות מיוחדות שביום זה ישלח הקב"ה ברכה בפירות האילן.המחבר מספר על תפילות מיוחדות שנישתמרו יש הסבורים שפיוטים אלו לקוחים מתוך ספרות מדרשית שחוברה במיוחד לט"ו בשבט שלא נשתמרה מאותה תקופה.
כיבוש הארץ בידי הצלבנים ופיזור היהודים בגולה גרם לאבדן המסורת וכתביה אולם גם בזמן הזה-בארץ ובפזורותיה השתמרו מנהגים בודדים שקשורים בחג.
וביום זה לצד מניעה של תעניות,התהווה מנהג של אכילת  פירות בקרב יהודי אשכנז.

קיום מצוות הנטיעה התחיל בעקבות היחס לנטיעת עצים בארץ ישראל .

אברהם למשל ניזכר בבראשית  במעשה נטיעת האשל בנגב,שהיה מעשה סמלי,למרות היותו של האשל עץ סרק, כסממן של קניית זכות על האדמה,הכנסת חיים בלב הנגב הצחיח וכן קביעת מקום קדושה גם יחד.

בשלב מאוחר יותר,שהצטוו בני ישראל בכניסתם לארץ לטעת בה עצים ומצווה זו היתה בסיסית וחשובה .היא סימלה לבני העם את הקשר  בין האדמה להוצאת קיומם.

לכן נאמר "כי תבואו אל הארץ ונטעתם"
כדברי משה ופרשו זאת בכך שהעם שהיה כל הדרך במדבר מורגל בניסים שסייעו לו לשרוד במדבר, חייב להתרגל ולהעריך את עבודת ישוב הארץ על ידי נטיעת עצים ועבודת אדמה.

בימי שגרה בישוב הארץ, הצורך לשמור על האילנות ולמנוע פגיעה בהם היה צורך משקי כלכלי-

משום שעץ נושא את פריו לאחר זמן מספר שנים וכל זמן חייו נידון לנזקים מידי מזיקים ומחלות-חייב להיות נשמר לשנים רבות כדי לשמש את האדם.מה גם שמנהגי הצבא של הנכריים היו דווקא להרוס להחריב את איזורי הכיבוש שלהם ולכן הועמדו המקומיים בסכנת רעב בשל היעדר מזון.

לכך נוסף איום מכיוון אחר-רועי הצאן שפיתחו ענף זה כדי להשתמש בצמר או בבשר הצאן שלהם.מאחר והסחר במוצרים אלו גדל באותה עת,והצאן ניצל את העצים כמקור הזנה,תוך כדי השחתה שלהם-היה צורך להגן על העצים מפני רעיית יתר.

לגבי שימוש בצמחי נוי לא ברור מהמקורות כמה השתמשו בהם בחיי היומיום של הציבור הרחב באותם ימים אלא רק ידוע שבבתי העשירים ואצולת העם היו גדלים צמחים לא ברור
בימי מלחמה –

מכיוון שחיי השגרה בארץ לוו תדירות במלחמות,ניתנה התיחסות מיוחדת להתיחסות לעץ בזמן כזה שבו בעוד בעלי החיים ובני האדם יכולים להמלט ,הרי שהעצים אינם יכולים להמלט ועל האדם להתיחס אליהם בחלק מהבריאה-ולהמנע מלפגוע בעצים בכוונה.מטרה זו מוסברת  בכך שאופי החיים של החייל שבעת מלחמה  מטבעו ,הינו זמן של פעולות כיבוש, הרס וגזל,חייבו הוראות מיוחדות- ביחס לעצים לכן הזהירה התורה לחוס על המטע והצומח ולראותם כהתגלמות הכוח המקודש עלי אדמות.

כאן מוצגת דילמה ביחס לשימוש בעצים-מכיוון שמצד אחד הם היוו חומר גלם ראשון במעלה לכלי מלחמה ולשיטותיה באותה עת ומצד שני בשוך המלחמה עדיין חייב האדם את העצים כדי להשתמש בפרי  להזנה.לכן הבחינו במפורש במקרא בין עצי סרק,אשר בהם מותר לפגוע ולהשתמש בשעת מלחמה-"רק עץ אשר, תדע כי לא עץ מאכל הוא,אותו תשחית וכרת ובנית מצור על העיר אשר היא עושה עימך מלחמה עד רדתה".בטוי זה כולל התיחסות מיוחדת לעצים בעת מצור,בדומה ליחס המיוחד שניתן לאויב במצב כזה:

"כי תצור על עיר ימים רבים לתפשה,לא תשחית את עצה,לנדח עליו גרזן,כי ממנו תאכל וממנו לא תכרת,כי האדם עץ השדה לבוא מפנייך במצור " (דברים כ י"ט),ופרשו פסוק זה בכך שהצבא שהונחה לשמור על פתח מילוט לאוכלוסיה הנצורה כדי שיוכלו להמלט על נפשם ולהנפץ לכל רוח,הונחה גם שלא לפגוע בעצים,אלא לדאוג שישרדו את המצור- מאותן סיבות שציינו קודם,ועל אחת כמה וכמה –העץ אינו יכול להמלט על נפשו מידי הכובשים-אלא חייב לשרוד את המצור ואת הכיבוש שהוא נותר במקומו.

ומה קורה אם מחליט מישהו להתעלם מצווי האל- או כפי שאמר רבי אליעזר

"בשעה שכורתין עץ האילן שעושה פרי קולו הולך מגוף.העולם ועד סופו ואין הקול נשמע" –הווה אומר-

אמנם העץ לא יכול לספר במילים את שארע- אבל מי שצריך לשמוע ,הקב"ה,שומע,בכל מקום שזה קורה.

"כי האדם עץ השדה"-התיחסות אישית

  על מדף הספרים של אבי היה מונח ספר,בשם "כי האדם עץ השדה"
שכתבו דויד צירקין ודבורה אטרוז בספר הם מדגישים את המקורות ליחס לעצים שהתפתח עוד בימי התנ"ך הקדומים ביותר,כפי שמצוין במקורות.

השילוש הקדוש בין האל לאדמתו ולאדם,שבמרכזו מצוי בעץ נידון רבות בידי אנשי רוח ודת-ומפתיע היה לראות איזו חשיבות נותן צירקין,שהיה איש ההתישבות העובדת הלא דתית,למשמעויות אלו,שהיה בהן לתת צידוק ערכי דתי למפעלו רב השנים בעידוד נטיעת וגידול צמחייה בארץ.

אפשר היה לחוות דרכו את ההשפעה התרבותית שיש לעצים,וביערות על חיינו-שהם יכולים להחיות בפריים ובצילם ויכולים להרוס באפילת היער ושרפותיו.

בטבע הפתוח,במקום שבו לא נגעה יד אדם והבריאה גלויה עומדת בטהרתה,עשוי אדם להתעלות בצילו של אדם ולראות יותר משרואה אדם מהשוק בהמולת
הרחוב בעיני הבשר שלו.

למשל הבעש"ט ששאב את השארתו ואת רוב גילויי תורתו בסתר היער.

  צירקין שהתאהב בעולם הצומח עוד במקום הולדתו ברוסיה ושהקים את משתלת עצי היער בעין חרוד בשנות ה -20 ואת חוות הנוי בעמק חפר,עם קום המדינה ראה ערך תרבותי גדול  בנטיעת הארץ וכיסויה בצמחיה-ביחוד בעת ישוב הארץ על ידי העם השב מהגלות.אין ספק שבמעשיו יצק התיחסות חדשה לתחום רחב שכולל ירוק ,פונקציונלי ואף תרבותי.
"כי האדם עץ השדה..." הינו ביטוי שמצוי מספר פעמים במקרא ובעקבות זאת שימש פעמים רבות בספרות.האדם ואופן התנהלותו משולים לצמחית העץ-שורשיו מעמיקים באדמה,אך בלתי נראים-הם היכולת של האדם להעמיק חקור וללמוד ולהוסיף דעת,עד למיים החיים..ואדם כזה..ומגיע לעומקם של דברים,גזעו,היכולת שלו להתנהלו מול העולם-חזק ורחב ויכול לשאת את ענפיו שהם ההתקשרויות שלו עם העולם.פרחיו הינם המחוות הקטנות שהאדם עושה כלפי האנשים והגורמים מולם הוא מגיע להתקשר ואילו הפירות הם אותם מעשים והצלחות שהוא קוצר במעשיו,שהם המקור לזרעי הפעולות בעתיד.לכן בא הבטוי הנ"ל כדי לציין את יחס הכבוד והאחריות שעל האדם לרכוש לעצים,שהם מקור מזונו וצילו ומשמשים לו לחומרי עבודה והוא צריך לשמור עליהם משום שהם אינם בעלי יכולת ביטוי ואינם יכולים לנוס בעת צרה.

אז עם אילנות גבוהים כאלו,יש על מה להתלות בדרכי,בכל יום שאני יוצא לטייל ביערות ובחורשים ,אני משתהה לנוכח הגודל והנוכחות של העצים,פריים,צורות הזרעים השונים,ריח הפרחים ואופי הגזע,המגע הקשה רך של הקליפה.אני יכול לחוש גם במגע הזכרונות של חיי בא ומגיע אלי באיוושת העלים ברוח...

פעם אחת עצרתי לקרוא את ההקדשה בתחילת הספר הנ"ל של צירקין-בכתב ידו של סבא שלי-הוא וסבתא הביאו אותו להורי...לרגל יום הולדתי.

התבוננות במנהג נטיעות העצים

הורגלנו במשך עשרות שנים,לראות בקרן הקיימת בגוף שמוביל את נטיעות ט"ו בשבט בארצנו,בכך קושרת הקק"ל את העם היושב בציון לאדמתו.יש לך היסטוריה הנטועה היטב בעבר.אולם עימה עלו הספקות באשר למנהג זה...

לכן יצאתי לתור את הספרות העוסקת בנטיעות בכלל ובחג הט"ו בשבט בפרט.כך העליתי את הפרטים הבאים:

סיפור הנטיעות בארץ ישראל בעת החדשה החל במידה רבה עם כניסת הטמפלרים באמצע המאה ה-19 לאיזור הכרמל.הם נטעו שם את אורן הגלעין במספרים גדולים.במקביל התעורר הישוב,וביוזמתו של קרל נטר ניטעו שדרות אקליפטוס ראשונות במקווה ישראל,ב 1884.היו עוד ניסיונות לנטיעת אקליפטוסים על ידי גורמים אחרים באותה עת,פחות מוצלחים.

נטיעה מורחבת של עצי אקליפטוס לשימוש נרחב יותר נעשתה כעבור כ 15 שנים –ראשית במושבה חדרה ,ביוזמתו של האגרונום קייזרמן שיעץ לטעת את העץ כדי להתמודד עם הביצות ואחר כך גם בפתח תקווה,ומשם פוזרה הנטיעה לשאר רחבי הארץ.

מעשי הנטיעה וחשיבותם בקיום הישוב בארץ עמדה למול עיני אנשי הועד הציוני כשהחליטו לרכוש דמות להקמתה של אחוזה גדולה באיזור לוד,עוד בימיו של הרצל.תהליך רכישת הקרקעות ערך מספר שנים,ובסופו של דבר ניטע היער הראשון במקום שבו הוקמה אחוזת בית עריף על חרבותיו של בית ספר חקלאי שהקים י.בלקינד.לאחר תקופת הכשרה ורכישה של מספר שנים,פעלה במקום משתלת עצי זיית,

עץ הזית הראשון ניטע בט"ו בשבת תר"ע,ולאחריו ניטעו עוד כ -150 דונם מעץ זה ועימו ניטעו שדרת עצי אקליפטוס.במהלך הזמן ניטעו שם גם עצי משמש ,שקד וגפן,וכן נוספו גידולי שדה וגידולי חי כדי להגדיל את רווחי החווה.אולם מכת הארבה שנחתה על הארץ בשנת 2015,הביאה לכליון רב גדול ביער זה,ומלחמת העולם הראשונה שהשפיעה קשה על הישוב,הקשתה מאוד על השיקום של אתו יער.לכן הוחלט בשוך המלחמה כי היער ישוקם אולם לא ינטעו עצי פרי כבעבר אלא בעיקר עצי סרק באיזורי הטרשים ובאיזורים הנמוכים ,בעמק,יגודלו גידולי שדה.במקביל לנטיעת יער הרצל,נעשה ניסיון

כך קיבל היער הראשון הגדרה מחודשת,והוביל מגמה של נטיעת עצי סרק ביער.מאז פועלת הקהק"ל ליעור הארץ ומקומה בשמירה על השטחים הפתוחים כבודו במקומו מונח.

לכך אולי נתיחס בהמשך.מה שבלט בכתביו של וייץ הוא שלא ניתנה התיחסות מפורשת לחג הט"ו בשבט.כאן לכדה את עיני פיסקה במקור ספרותי אחר-

"בכ"ב בשבט בשבוע שעבר תודה לאל נטענו בהגן אשר הוא בשותפות עם כל  החברה יותר מחמישה עשר מאות אילנות נטיעות,מהם כ 708 אתרוגים..כי.חוץ.ממה שיהיה ריווח גדול מהפירות כאשר יעזור השם יתברך שיהיה בהצלחה  לא כן נצרך לבריאות,כי האדם עץ השדה הוא חברה אחת,וזה בלא זה אין להם חיים טובים.לזאת ראשית עסקנו בנטיעות,כי כן הורה לנו בורא עולם טרם כל לעסוק בנטיעות,כי גם הוא עשה כן,כמו שכתוב "ויטע ד אלוהים גן בעדן"...בראשית ב'ח"[i]

כך כותב רבי אליעזר מישל סלומון איש יסוד המעלה לחותנו,בשנת 1884,שנה לאחר שעלו ראשוני המתישבים לנקודה שסיפור התישבותה על גדות החולה הוא סיפור התישבות ששפך אור לדורות הבאים על קשיי ההתישבות של בני העליה הראשונה

---

[i]

תחילתו של בוסתן בארץ צעירה

אמר הרב הונא:כל עיר שאין בה ירק-אין תלמיד חכם רשאי לדור בה) עירובין נ"ה ע"ב(
המצווה וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל..." )ויקרא יט,כג( שהתרוקנה מתוכנה במשך גלותנו הארוכה,שוה קיבלה את משמעותה המעשית עם עלות נידחי ישראל למולדת...."
כך פותח אסף גור בהקדמתו לספרו של שאול חומסקי,עצי פרי,מדריך לגינות ומטעים זעירים
ספר זה מהווה רקע לדבריו בגין נטיעת עצי פרי בגן הפרטי

צעד נוסף בשביל קליפות השקדים

"בכ"ב בשבט בשבוע שעבר תודה לאל נטענו בהגן אשר הוא בשותפות עם כל  החברה יותר מחמישה עשר מאות אילנות נטיעות,מהם כ 708 אתרוגים..כי.חוץ.ממה שיהיה ריווח גדול מהפירות כאשר יעזור השם יתברך שיהיה בהצלחה  לא כן נצרך לבריאות,כי האדם עץ השדה הוא חברה אחת,וזה בלא זה אין להם חיים טובים.לזאת ראשית עסקנו בנטיעות,כי כן הורה לנו בורא עולם טרם כל לעסוק בנטיעות,כי גם הוא עשה כן,כמו שכתוב "ויטע ד אלוהים גן בעדן"...בראשית ב'ח"[i]

כך כותב רבי אליעזר מישל סלומון איש יסוד המעלה לחותנו,בשנת 1884,שנה לאחר שעלו ראשוני המתישבים לנקודה שסיפור התישבותה על גדות החולה הוא סיפור התישבות ששפך אור לדורות הבאים על קשיי ההתישבות של בני העליה הראשונה.במכתבו זה שופך אור הכותב על מניעי המתישבים,כמו גם הרוח והמעשה שעמדו מאחורי מעשה הנטיעה.זוהי עדות ראשונה שיש במקורות הספרות לנטיעת עצים בט"ו בשבט כפעולה סמלית שמכניסה משמעות חדשה למסורת חג זה,אותה הכירו בארצות מוצאם אנשי העלייה הראשונה.בעקבותיהם הלך זאב יעבץ שחינך בזכרון יעקב ובשעה שנכח בט"ו בשבט במושבה,בשנת 1892,ריכז את תלמידי בית ספרו במושבה לטכס נטיעות,כשהוא מגבה את החגיגה בצורך להקנות לצעירים את אהבת הנטיעה והערכה לפירות הארץ וגידול העצים הנטועים בעקביות.
בשנת 1908 מכריזה הסתדרות המורים על החשיבות בטכס הנטיעות ובאתה שנה נערך טכס נטיעות ראשון בבית  ספר נקווה ישראל ולאחר שנתיים ניטעות שדרות גם באחוזת בית,היא תל אביב של היום.

ב 1913 מוציא סניף הסתדרות המורים בירושליים  כ- 1500 ילדים ,כמעט כל הילדים בגיל בית הספר אז,לטיול למוצא ביום ט"ו בשבט ובו הם נוטעים חלקת יער ומחולקים להם פירות מפירות הארץ,בטכס שריגש את הנוכחים אולם מלחמת העולם הראשונה קטעה את ההמשכיות גם בהתבססות חג זה.
רק ב 1920,חודשה הנטיעה במוצא-והפעם ליוו את התלמידים בנוכחותם ראשי הסתדרות המורים והישוב העברי,הנציב העליון הרברט סמואל,ואורחיו,וכן גנרלים מהצבא הבריטי.קולנל סטורס,מושל ירושליים,ברך אז את הנוטעים בעברית צחה-"מאושר הינני לברככם ביום לשלום במקום הזה.יהיה רצון שיחד עם העצים הללו תגדלו ותשגשגו כארז הלבנון וחבצלת השרון".

נטיעות נוספות החלו כאותה עת גם בישובים נוספים ,מה שהאיץ את השתרשותה של מסורת קיום חג הנטיעות והיא אומצה בחום על ידי מורי הישובים ברחבי הארץ כחג נטיעות שבו פעילים בעיקר תלמידי ישראל.

אולם התחקות אחר מקורותיו של החג והרצון להבין מה עומד מאחורי מנהגיו של החג וחוגגיו מחזיר אותנו לשוב למכתבו של סלומון-

ולכך שאנשי דורו שהיגעו מהגולה ליישוב ארץ ישראל,באו מבתים שבהם שמרו על מורשת חג הט"ו בשבט בגלות-כפי שהתבטא בסעודה שבה אכלו מפירות ארץ ישראל ודיברו בשבחם-ואילו נטיעת העצים נשמרה לאדמת ארץ ישראל והיתה מאין תזכורת כואבת לעובדה שיש רק אדמה אחת עליה נוטעים באמת את העצים והיא אדמת ארץ ישראל.למנהג זה שורשים שמתחילים בימי המשנה,ועליו נוספו משמעויות שונות ומנהגים שונים עם השנים.
היה זה צעד נוסף במסע אל מקורות החג,עם ציפיה להמשך

---

[i]

משפחת הורדניים-אצולת הצמחים לשימוש האדם

משפחת הורדניים הינה "הדגניים" של עצי הפרי...כך מצא לנכון מ.זהרי להגדיר את תכונותיה של המשפחה,בשל חשיבותה בין צמחי הנוי,התועלת והמטע בשל כמות הסוגים הנושאים פרי או בשימוש בגן הנוי-ואף באיכותם.אין ספק שצמחים מסדרה זו על משפחותיה ותת משפחותיה בהחלט הביאה את תרומתה לעלום הצמחים.
בקבוצה מספר תתי משפחות ובה סוגים רבים.
תתי המשפחות הינם:
ספיראיים,
תפוחיים,
כפתוריים,
ורדיים,
שזיפיים
וזהובי הבלוטות

צעד שלישי במסע בשביל קליפות השקדים

התחקות אחר מקורותיו של החג והרצון להבין מה עומד מאחורי מנהגיו של החג וחוגגיו מחזיר אותנו לשוב למכתבו של סלומון-

ולכך שאנשי דורו שהגיעו מהגולה ליישוב ארץ ישראל,באו מבתים שבהם שמרו על מורשת חג הט"ו בשבט בגלות-כפי שהתבטא בסעודה שבה אכלו מפירות ארץ ישראל ודיברו בשבחם-ואילו נטיעת העצים נשמרה לאדמת ארץ ישראל והיתה מאין תזכורת כואבת לעובדה שיש רק אדמה אחת עליה נוטעים באמת את העצים והיא אדמת ארץ ישראל.למנהג זה שורשים שמתחילים בימי המשנה,ועליו נוספו משמעויות שונות ומנהגים שונים עם השנים.

המקור למנהג לציין את ט"ו בשבט כראש השנה לאילן הוא במשנה משום שהיו צריכים מועד מסוים כדי לקבוע הלכה בענין דיני מעשרות משום שחל איסור לתרום מעשר מפרי שנה אחת לשנה אחריה או לקודמתה מפרי שהתחיל לגדול בשנה העוקבת.לכן היה צריך לקבוע מתי מתחילה שנה חדשה לחנטת האילנות. גם הרמב"ם הזכיר תאריך זה כתאריך לענין תרומות ומעשרות בלבד "אין תורמין מפירות שנה זו על פירות.שנה שעברה,ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו..."ואם תרם,אינה תרומה".[i]

אולם תקנה זו לא באה לעולם משום מקום אלא כנראה מתוך התבוננות מעמיקה בטבע חיי העצים שבתקופה הזו הקרקע כבר רוויה במימי גשמי החורף,זמן לשורשים להתחיל להתעורר ולקלוט מיים וכבר עולה השרף באילן,ומתחילה התעוררות הניצנים והפקעים של העלים והפרי בהתעוררות לשנה הבאה.

אולם אין ספק שהאמונה העממית ראתה ביום החמישה עשר בשבט לא רק תהליך הלכתי לענין מעשרות אלא גם יום הדין לאילנות.

גם לאחר כיבוש הארץ על ידי הערבים, כשנותרו בה כפרים יהודיים בודדים,היו חוגגים יום זה וראו בו יום הדין לאילנות והתפללו בו תפילות מיוחדות שביום זה ישלח ברכה בפירות האילן.

כיבוש הארץ בידי הצלבנים ובעקבותיו פיזור היהודים בגולה גרם לאבדן המסורת וכתביה אולם גם בפזורות השתמרו מנהגים בודדים שקשורים בחג וביום זה לצד מניעה של תעניות,התהווה מנהג של אכילת פירות בקרב יהודי אשכנז.

בעקבות זאת פעל הרב בנימין הלוי וסידר תיקון מיוחד לחג זה שבו נערכה סעודה ובה אכלו כ-30 מפירות ארץ ישראל ואמירת ברכות ותפילות על כל פרי ופרי ולימודי פסוקים מהתורה מהנביאים ומהכתובים,מן המשנה ומן הזוהר שבהם נאמרו דברים  שבהם יש מעניני העץ ופריו ועניני גאולה

המנהג והסדר בו נערכו הדברים התפשטו בקרב קהילות יהודיות בתפוצות ובשלב מסוים קובצו ההלכות שעוסקות בט"ו בשבט מספרו של הלוי לכדי ספר שקרוי "פרי עץ הדר" ששימש בקהילות היהודיות בגולה כספר המנהגים לגבי חג הט"ו בשבט .סדר הסעודה היה שונה מעט בין קהילה ולקהילה ובין מקום למקום באותה קהילה אך המנהג לחוג את יום הט"ו בשבט לפי עקרונותיו של ספר זה,נשמרו כך במשך מאות שנים בגולה ועימו הגיעו גם סלומון ומרעיו לאדמות יסוד המעלה,והפעם,בט"ו בשבט 1884 יכלו גם לטעת עצים ולצרף מנהג חשוב זה לסעודת החג.

כאן נקשר כבר מנהג נטיעת העצים לחג והמקור לכך הוא ביחס המיוחד שיש למתישבים בארץ ישראל לעצים.ליחס זה יש סימוכין רבים בהלכות שנקבעו בתורה עצמה והפרשנויות שניתנו להם מוסיפות תוקף הלכתי דתי למה שקרוב לודאי מהווה חלק בלתי ניפרד בנפשו של מי שעוסק בגידול עצים.נפרט מעט בנושאים אלו:

הקשר בין האלוהים לאדם ולעץ מלווה במשמעויות רבות וכנראה לא סתם הביא האלוהים לאדם את העצים ביום השלישי לבריאה,לפני בעלי החיים.האדם משתמש בעץ להזנה,להיות לו צל במדבר וחוסם בשורשיו את האדמה מסחף,ובסופו של דבר משמש גם כעץ לבנין ולהסקה.כל-כך הרבה טובות יש לאדם מהעץ שיש לשמרו.[ii]

החקלאי והמטפל בעצים יכול לגרוס כי בשל העבודה הרבה הכרוכה בגידול העץ,ההגנה עליו מפני מזיקים ומחלות והשקעת הזמן הניכרת בכך,עד כדי מספר שנות עבודה עד שניתן בכלל להנות מהפרי וגם לאחר מכן רק הם מחייבים מחשבה גדולה על כל עץ שניטע.

במקביל הגובה הניכר שעצים מגיעים אליו,וכן הגיל המופלג שהם יכולים להגיע אליו אם שומרים על העץ,מחייבים יחס מיוחד משום שכך נשמר העץ שניטע לדורות.

---

[i] יערי

[ii] הרב גורן

אפרסק-עסיסי ורך ובשל לקייץ

     אפרסק(משפחת הורדיים,בת משפחת השזיפיים):
       עץ חזק שמסתגל לתנאים קשים
       ניתן לגדלו בסוגי קרקע שוני על ידי נטיעתו מורכב על כנות מתאימות,אף באיזורי אקלים שונים,על ידי נטיעת זנים מתאימים.אולם כדי שיאריך ימים ויתן יבול טוב ובלתי נגוע,יש להקפיד על גיזומו,על ידי דילול פירותיו ומניעת     פגיעתם של מזיקים בו (חומסקי)
כיום נטועים בארץ כ 32000 דונם אפרסק,מנהגב הצפוני ועד צפון רמת הגולן והמחקר מקיף א תהבעיות השונות בגידול העץ