הגעתי לחוות הנוי,לפגוש לראשונה את ברק פניני,

שהזמין אותי לפגישת הועד המקומישל חוות הנוי-קבוצה של אנשים מהאיזור שחוות הנוי יקרה להם..ומצויה בנפשם..

נכחתי בפגישה,ושמעתי את המסרים הראשונים של העשיה בחוות הנוי,

דויד צירקין,היה סביו של ברק,והקים את החווה עם קום המדינה,

חוות הנוי היתה בשבילי מאז התחלתי את דרכי בתחום הגננות כמו ה"מכה" של הגננים..

כאן ניתן היה למצוא שפע של מיני צמחים והרבה נוסטלגיה מעבודתם של צירקין ורות בנימין שהמשיכה את עבודתו...סוג מבצע חלוצי להעשרת עולם הגננות..

צריף שידע ימים טובים יותר-רות בנימין ועובדת נוספת בחווהבצריף מגורי העבודים בשנות ה-60

כעת המשתלה היתה במצב של התיבשות

לא הבנתי מברק מה מניע אותם לשמור על הצמחים במצב כזה..

הוא לקח אותי לצריף הישן שבו התגוררו העובדים בחווה,

צריף שידע ימים טובים יותר

וסיפר לי על ניסיונתיו להניע את גורמי השימור לפעול למען שימור המבנים הישנים

אתה עובר שם בין מתקני השרשה ישנים,עזובים ומשתומם על ההזנחה ועל הכאב הגדול...לו היית מציע משהו כזה לאנשים צעירים ,רק כדי שיתחזקו את המקום,הם היו מושיטים את ידם כמעט ללא היסוס כדי לטפל במקום

אחר כך לקח אותי ברק לסיור בגן..
ברק סיפר לי תוך כדי סיור בגן על זכרונותיו מימי בית הספר,על חוויות בקיבוץ

בעמק בו גדלנו שנינו

וחוויות מהחיים ועל הקשר שהיה ולא היה לו עם סביו

הרבה נוסטלגיה וניסיון להחיות עבר ולשמר אותו

השלמנו את הסיור בקפה בתחנת הדלק בכניסה לצומת רופין...

מקום מרכזי בארץ,

עם הרבה סיפורים על עושר

נכנסתי לרכב ברקע השמיע לי הרדיו את שירו של מאיר אחד,

שגדל לא רחוק,

איפשהו בין

שדות ירוקים,דואג לילדתו שלו

בשדה המוזהב